מרגע הבנתו של הילד את גבולות הגוף שלו, לאחר מסעות החקירה הראשונים שלו - בעודו זוחל וכשמסוגל לשבת, ניתן להגיש לו חומרים.

בהתחלה הפעוט לומד בעזרת כל החושים שלו את החומר ואת תכונותיו, רק אחר כך הוא יכול להתפנות ליצירה ‏אמיתית.
הילד חייב "לבדוק" את החומר ולהכיר את תכונותיו, לפני שהוא פנוי ל"יצירה".‏ ככל שהילד יגדל ויתנסה בחומרים שונים, כך יידרש לו פחות זמן "ללמוד" חומר חדש,
אך ‏חובה עלינו לזכור כי בראש ובראשונה הילד או הפעוט לומד להכיר את החומר ולכן לא נוכל ‏לצפות ממנו כי כבר במגע הראשוני עם הבצק הוא ייצור דמות. ‏
יתרה מכך, אם זהו המפגש הראשון של הילד עם החומר, כדאי להניח לו "סתם" לחוש את ‏החומר, להריח אותו ולהשתעשע בו.
יש להניח לו לחקור את החומר וללמוד אותו לפני ‏שאפשר יהיה לצפות ממנו ליצור משהו.
אין טעם להסביר לו או להציג בפניו מה ניתן להכין ‏מהחומר הזה, שכן רק ניצור תסכול.
אם בשלב שהילד רק "לומד" להכיר את תכונות החומר ‏נציג בפניו עיצוב מרשים של ג'ונגל, הוא ירצה לעשות "גם" וייצא מתוסכל מאחר שהוא עדיין ‏לא שולט בחומר. ‏
אין לחפש משמעויות כבר ב"שרבוט" הראשון. במפגש הראשון עם צבעים, הילד עדיין לא  ‏מבין שהצבע מאפשר לו לחקות את המציאות.
הוא עדיין בשלב של "יו, זה קשה שמחזיקים, ‏וזה אדום, וזה משאיר סימן.." או כשהצבע לבן לומר ש"הצבע לא עובד"-  רק אחרי שהילד לומד את תכונות ‏החומר הוא מתחיל לחשוב איך הוא יכול לנצל תכונות אלה וכושר ההמצאה שלו מתרחב ומתפתח.‏

אצלנו ב"גנגלית" נחשפים הילדים והפעוטות לשלל חומרים המוגשים להם, אופן ההגשה משתנה בהתאם לגיל הילד ולבשלותו.
חומרים כמו: בצק ריחני, צבעי ידיים, דבקיות ענק, צבעי פסטל מותאמים בגודלם - מתאימים לגילאי 6 חוד' ואילך.
חומרים נוספים מתווספים כשלילד מלאו 18 חודשים ואילך.
חומרים כמו: צבעי שמן (פנדה), צבעי עיפרון עבים ודקים, צבעי גואש, טושטוש, טושים דקים ועבים, חומר, דבק פלאסטי, שבבי נייר, שבבי עץ, קרטון לסוגיו, נוצות, קלקר,

קצף ודבקיות בגודל בינוני עד קטן.

הגשת החומרים מתבצעת תמיד באופן יחידני ובקבוצות קטנות - זאת על מנת לתווך לילד את החומר וטכניקת השימוש בו, לזהות קשיים (כמו אופן האחיזה, רתיעה מהחומר, או פחד)
ולתמוך באמפטיה בעת הצורך.

אחד על אחד - ההרגשה של הילד כשהגננת מפנה את השולחן רק עבורו ואף לכמה דקות - היא עילאית ונותנת לילד תחושה של מיוחדות קוסמית.
הילד מרגיש עד כמה הוא חשוב ובמרכז - ומי מאיתנו אינו זקוק לתחושה הזאת לפחות פעם ביום?
בזמן של עבודה "אחד על אחד" - הגננת צמודה לילד בתהליך, מלווה, מביטה, משתתפת אך אינה מבקרת את עבודתו, אינה מתערבת בבחירות, אינה אומרת "יפה" או "מקסים"
אלא הערות בונות כמו: השתמשת בצבע כחול, מילאת את כל הדף, אתה לש חזק וכד'.
כמו כן, נמנעת מלשאול- "מה ציירת?" ונמנעת מפרשנות כמו: "נראה שציירת פרצוף" 
הגננת לא תנחה את הילד- "אל תשתמש בשחור יש עוד צבעים" , "תצייר עיגול", "תדביק ישר" וכד' .
כל זאת על מנת לקדם את הילד, לעורר את בטחונו העצמי באמירת האמת הפשוטה והנראית לעין.

כשמזמינים את הילד - קוראים לו "לבוא לעבוד" ולא "לעשות יצירה" - כי הרי כל דבר שמפיק הילד הוא יצירה...
כשמסיים הילד לעבוד ומודיע על כך - שואלים היכן לרשום את השם והתאריך - בעיפרון ובקטן- מתוך מקום של כבוד ואי התערבות במרחב של העבודה שלו.







ילדים מאושרים עובדים בגואש באויר הכפר בקבוצה קטנה.